הצטרפו לעמוד הפייסבוק

באמצע שנות השמונים הפך גרוניך לאורח קבוע בתוכנית 'זהו זה' בטלויזיה החינוכית. בכל שבוע הופיע גרוניך בתוכנית, ששודרה בהופעה חיה, עם שיר חדש, בהתאם לנושא התוכנית. העבודה עם המדיום הטלויזיוני, והכתיבה לילדים הובילה את גרוניך לשני פרוייקטים נוספים – 'בגלל המנגו' שנכתב כבר שנת 1979, ו 'ציפי ולישון', תקליט שירי ילדים בביצועה של ציפי שביט.

במהלך תקופה של כחמש שנים כתב גרוניך עשרות שירי ילדים. ייתכן כי הצורך להציג רעיון מוסיקלי פשוט יחסית בבהירות רבה ככל הניתן, השפיעה על סגנו כתיבתו גם בכל הקשור לכתיבתו למבוגרים, כפי שניתן היה להתרשם מאלבום הסולו הבא של גרוניך: 'נדודי שינה'. למרות שלא ניתן לטעות במלודיות המורכבות, ובמיוחד במגע הגרוניכי היחודי בנגינה בפסנתר, ועל אף שירים נפלאים כ'הזמן עובר', הרי ש'נדודי שינה' לא סיפק למאזינים אתגר כקודמו – 'צמר גפן מתוק'. ואכן, אולי שלא במפתיע, האלבום והמופע רב המשתתפים שליווה אותו, לא זכו להצלחה המקווה. בתגובה לכשלון המסחרי ובעטייה של הפרידה מאשתו דאז, נירית ירון, החליט גרוניך להתמקד בכתיבת שירים שקטים יותר, המתאימים לנגינה 'סולו' בפסנתר. שירים אלה בישרו את סיבוב הופעות הסולו של תחילת שנות התשעים 'תל אביב חדרה', שעסק, בין היתר, בזכרונות ילדותו. בין לבין, בשנת 1989 ובמהלך כתיבת השירים החדשים שהופיעו לאחר מכן באלבום שהוקלט בהופעה חיה, 'נטו', חידש גרוניך את הקשר עם מתי כספי, והשניים יצאו לסיבוב הופעות נוסף של 'מאחורי הצלילים'. סיבוב זה הינו היחיד עד כה של השניים שלא הניב אלבום. עם זאת, תקליטון ובו השיר יוצא הדופן 'הגיהנום המאושר' (מילים: לאה גולדברג) הולחן על-ידי השניים והוקלט בהשתתפות חיים רומנו בגיטרות חשמליות. שיר נוסף שהוקלט על-ידי הצמד, היה שירו של גרוניך 'עד מתי', הופיע שנה מאוחר יותר באלבום 'נטו' ובוצע גם בהופעות עם מקהלת מורן.

במהלך הסיבוב הופתעו גרוניך וכספי לגלות שחלק מהקהל איננו מסתפק בהצטרפות לשירה בלבד, אלא מבקש לעלות לבמה ולנגן עם השניים. גרוניך הגיב ליוזמות אלה בהתלהבות רבה. שיתופי פעולה ספונטניים אלה הניבו מנהג כמעט קבוע: במופעיו של גרוניך בתחילת שנות התשעים נתבקש הקהל להביא כלי נגינה, לגלות יוזמה ולעלות לבמה ולנגן עמו. התוצאות הייחודיות והמרתקות הונצחו בסרטו של דורון נשר, 'האיש שבא לכמה תווים', שהוקדש לגרוניך וצולם בראשית שנות התשעים. מנהגו של גרוניך לאלתר – והרי אין דבר יותר מאולתר מצירופם של נגנים מקריים מהקהל למופע – איננו גימיק. האלתור נותן ביטוי לגרוניך כמוסיקאי, הנוהג לשלב מידה מסויימת של אילתור בכל שיר אותו הוא מבצע בהופעותיו. כפי שגרוניך מעיד על עצמו בהקדמה לספר התווים פרי עטו, המנהג הזה יצר קושי כאשר הגיע השעה להכין גרסה סופית של התווים לשירים, כי, במידה מסויימת, התווים עשויים להשתנות בכל ביצוע מחודש.

בתחילת שנות התשעים הוליד מפגש מקרי בין גרוניך לבין קבוצת ילדים יוצאי אתיופיה, לצורך צילומי תוכנית טלויזיה, קשר ארוך שנים שנמשך עד היום. גרוניך, שזיהה את הפוטנציאל המוסיקאלי של הילדים האתיופים, החליט למסד את הקשר ולהקים מקהלה. לצורך כך הוא חזר לעיר מולדתו, חדרה, ובחן ילדים עולים עד שגיבש קבוצה של כעשרים נערים ונערות. לגרוניך היה ברור כי עליו לכתוב חומר חדש למקהלה, שנקראה 'מקהלת שבא'. לשם כך הוא פנה, בין היתר לחיים אידיסיס, שכתב עמו את חלק מ'שירי השבוע' בזהו זה, על מנת לנסות לתאר בשירים את התלאות שעברו עולי אתיופיה עד להגיעם לישראל. סיבוב ההופעות עם המקהלה, שהחל בשנת 1991 נמשך למעשה עד היום. גרוניך זכה בעקבות ההופעות בפופולריות עצומה בארץ, ואף יותר מכך בקרב קהילות יהודיות בעולם. עוד קודם לכן החל גרוניך לעבוד עםמקהלת מורן, ואף הופיע אתם במופע משותף בשנת 1991. העבודה המוצלחת עם מקהלת מורן תרמה להתחדשות מעיינות היצירה אצל גרוניך, שהלחין עבור המקהלה יצירות ושירים רבים במהלך המחצית הראשונה של שנות התשעים.

עופר שנער, כל הזכויות שמורות (c)